מחיר התהילה / כרמית ספיר ויץ מעריב • 27.02.2020

בעצם, אלי שמואלי (42) רצה לכתוב בספרו השלישי על האנשים שנמצאים בעבודות שהוא עצמו היה בהן ועל האלמוניות. האלמוניות, הוא אומר, היא בעיניו המגיפה המסוכנת ביותר של העידן העכשווי. "לא נועדנו לחיים בחברה של מיליארד בני אדם", מסביר שמואלי. "כשיש כל כך הרבה אנשים שאנחנו יודעים על קיומם מהמסך – אבל הם לא יודעים על קיומנו – אנחנו מרגישים לא ממשיים. אנחנו זקוקים למבט החוזר ממי שהסתכלנו עליו, כדי להרגיש נראים, קיימים".

כך יצא תחת ידיו הספר "המשורר והחשפנית" (הוצאת עם עובד) ובו עיסוק בסוגיות כמו הדחף להיות קיים, אינטגרלי ואהוד, חוסר תוחלת, והתבוננות מהפנים אל החוץ כבמלאכת תיעוד, מחשבות על מסחור האמנות והמחיר שהדבר גובה, וירושלים בגוונים של אהבה וראייה שאינה מסונוורת.

בקצרה: יהושע, גיבור הספר, חי בין עבודה מזדמנת אחת לאחרת, וחולם להיות יום אחד משורר מפורסם. בינתיים, הוא מבלה את זמנו בדירה מעופשת שהוא מתקשה לשלם עליה, כשהוא מקליד בלילות את שיריו על מכונת כתיבה עתיקה, ובימים – מפנטז על התהילה ומה יעשה במקדמה העצומה שיקבל לפני שיפורסם ספרו הראשון. נחוש לקחת כל עבודה שתזדמן בדרכו, יעשה יהושע כמעט כל דבר כדי שספר שיריו יראה אור. כשהוא פוגש רקדנית חושנית שמתפרנסת ממופעי חשפנות, עולה השאלה אם תסיט אותו מדרכו, או שאולי היא בדיוק מה שהיה חסר לו כדי להגשים את חלומו הגדול.

הרווחתי מיליון דולר

לפני שיצא לאור הרומן הראשון שלו, "אישוליים" (הוצאת פרדס), גנז שמואלי ארבעה ספרים. אחר כך הגיע "האל שהכזיב הוא אתה" באותה הוצאה. "אף פעם לא התעכבתי על ספר שלא פורסם לבסוף. המשכתי לכתוב את הספר הבא. הייתי בדוקטורט באחד מתחומי חקר המוח שנקרא פסיכוביולוגיה, הרצאתי בכנסים בינלאומיים – ופרשתי, הרווחתי מיליון דולר לחברה אחת שעבדתי בה – ופרשתי. כי אם זה לא משאיר זמן לכתוב, אני אפרוש".

הפעם הראשונה בחייו שקיבל משכורת גלובלית ולא משכורת שעתית הייתה בגיל 37. עד אז צבר, לצד חמישה תארים, חובות על סך 150 אלף שקלים, ורזומה כפועל בניין, שרת בית ספר, מנקה בבניין משרדים (כולל אסלות), סבל, קלדן, מלווה לחולי אלצהיימר (כולל החלפת חיתולים), כתב שטח של אגד, "ואל תשאלי אותי למה זה הגיוני, תשאלי כמה משלמים. מנקה מקלדות, יש דבר כזה", הוא ממתיק סוד.

מה בין השתוקקות למציאות?

"אני רוצה להפוך את השאלה, ולשאול אם עדיין מותר להשתוקק בכלל במציאות של ימינו. רוב האנשים מוטרדים מעתיד הפלנטה, אני מוטרד מעתיד החלומות. נוצרה בזמן האחרון תרבות של חיסול חלומות. תאוות אנושיות, מיניות, פנטזיות, בהיות וחלימה בהקיץ, כשגבר מסתכל על אישה, וכשאישה על גבר, הוגדרו אלימות ונאסרו. אבל כולנו בנויים רק מזה, מחלומות. יש כעס וזעם באוויר. אני עצמי פחדתי לפרסם את הרומן. פחדתי שאותקף. לאורך כל הדרך נתקלתי באמירה ש"המשורר והחשפנית" לא צריך להתפרסם, בגלל תיאורים שיש בו. האנושיות עצמה מתחילה להיפסל. גם ההשתוקקות. כסופר, וכאדם שתמיד היה בשמאל האידאולוגי – התקינות הפוליטית מבהילה אותי. אנשי התקינות הפוליטית ביטלו את ההתייחסות לכוונה. הם מפרשים הכל כמו תוכנות מחשב. מחשב לא יודע לפרש כוונה".

בספר עולה, בין היתר, נושא האמן הרעב והתלות באחר.

"הסופר כאמן לא מעניין אותי, אלא כאדם. כל האחרים מעניינים כמוהו ובדרך כלל יותר. רוב החיים אתה מייחל להיכנס פנימה, ומיוסר ממחשבות על למה אתה בחוץ. הרעב הוא לא העניין. הוא נוצר בגלל שהאדם בחוץ, זר בכל מקום, ואנשים לא מכניסים הביתה זרים. הם לא מקבלים לעבודה את מי שהם לא מרגישים משפחתיות איתו – אתה נשאר רעב. הייתי רעב. עברתי תקופות שלא היה לי מה לאכול. ירדתי במשקל, עד שאף זוג מכנסיים בארון כבר לא התאים לי. כל מה שרציתי בתקופה ההיא היה אוכל, ואהבה. במשך שנים לא מצאתי עבודות שירצו לקבל אותי, שרדתי מעבודות עלובות שמצאתי, מהלוואות מהבנק ומנשים שאהבו אותי והאכילו אותי. זה מצב אומלל. אבל זה מה שמאפשר מבט מבחוץ על המין האנושי. דרך המבט הזה רואים את בני האדם ויכולים לספר את הסיפור שלהם. אם יש לך מזל, במקום לשנוא את בני האדם, אתה מתאהב בהם, באנושיות שלהם, ונהנה מהמקום שלך, שממנו אפשר להסתכל".