המשורר מאשים את האדם על חידלונו / אילן ברקוביץ' הארץ • 23.08.2017
על ספר שיריו הראשון של אלי שמואלי, "האל שהכזיב הוא אתה" (הוצאת פרדס, 2017, עריכה: רון דהן), בעקבות השקתו בחנות הספרים "סיפור פשוט", שבזי 36, נווה צדק, תל אביב, 16.8.2017, יום רביעי, 19:00
פרדס, 95 עמ'
לקראת סוף ספר השירה הראשון של הסופר והמשורר אלי שמואלי (יליד 1977, ירושלים), "האל שהכזיב הוא אתה" (פרדס, 2017), מופיע השיר "הסִפרותנים", ששמו מעיד על היכולת הלשונית המקורית של מחברו כפי שהיא באה לידי ביטוי למשל ברומאן הראשון שלו "אישוליים" (פרדס, 2015), ופתיחתו מעידה על נקודת המבט שלו: "אַתָּה לֹא יָכוֹל לְנַצֵּחַ אוֹתָם. / הַחוֹמוֹת שֶׁלָּהֶם גְּבוֹהוֹת מֵהָרֵי אֱדוֹם / כְּשֶׁהַשְּׁקִיעָה מֵאֲחוֹרֶיךָ. / זֹאת מִפְלֶצֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ אֵינְסוֹף רָאשִׁים / וַאֲפִלּוּ לֹא זוּג עֵינַיִם אֶחָד / לְהִסְתַּכֵּל לְתוֹכוֹ. / מוּטָב שֶׁתַּעֲזֹב אוֹתָם בִּמְנוּחָה. / עֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר שֶׁלְּךָ. לְבַד. / בָּעוֹלָם הָרָגִיל, הַלֹּא־סִפְרוּתָנִי. / הוּא כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ" (עמ' 78). באופן מפתיע, שניים מאלו ששמואלי בחר שיופיעו באירוע ההשקה של ספרו התגלו בקריאתם את הספר כסִפרותנים שכאלה.
תחילה, עורך הספר, המשורר והסופר רון דהן קשר את הספר אל תורת האבסורד של אלבר קאמי וטען שהספר כולו מציג את תחושת הזרוּת של האדם כלפי עצמו ותחושות של ייאוש, כעס וחוסר יכולת לאחוז בדברים, ומנגד דיבר על סולידריות, שהאדם המורד של קאמי נזקק לה, וחתם את דבריו בדיבור על התמה המרכזית של הספר ואיפיונו כספר חריג, מיוחד ומינורי בדרכו. אחריו דיברה המשוררת והסופרת חגית גרוסמן על תחושת הכישלון של האדם העולה משירי הספר, הזכירה את ההשפעה של צ'רלס בוקובסקי על סגנון הכתיבה הפרוזאי של מחברו, ושל פרנץ קפקא מבחינת יציאתו נגד הביורוקרטיה; ולסיום ציינה כי היא מאוד נהנתה מהספר, שהוא מאוד מצחיק ורצוף הומור. אילו דברים מוזרים אמרו שני אלה, חשבתי. ניצב לפניהם ספר שמבקש להיות בשורה של משורר המבקש להיות נביא והם לא מבינים אותה? האחד מכנה את הספר מינורי והשנייה מצחיק? מה מצחיק במרד? מה משעשע בתחושת כישלון?
כישלון הקריאה של דהן וגרוסמן בספר נובע מהסִפרותנות היתרה שהשיתו עליו עוד לפני שנוכח ממש בהוויה שלנו. כשדהן גמר לקרוא את כתב היד, כך סיפר בהשקה, אמר לעצמו: "דבר כזה לא קראתי", והוא טעה. ספר שיריו הראשון של שמואלי הוא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של ספרי שירה מאת משוררים ישראלים בשנים האחרונות שכתבו על אותם נושאים בדיוק: עבודה, ניצול, המחאה החברתית ועוד. אין צורך להרחיק עד בוקובסקי וקאמי. אפשר לקשור את הספר בקשר של כבוד, למשל, אל ספריהם של עדי עסיס, "הנשק החם" (2009), ובעיקר אל שירו, "המשרד"; מתי שמואלוף, "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (2013); תהל פרוש, "בֶּצַע" (2014); תהילה חכימי, "מחר נעבוד" (2016) ומיטל ניסים, "מורה עובדת קבלן" (2016). ובכל זאת, יש הבדל אחד חשוב בין הספרים הללו לזה של שמואלי.
נקרא את שיר הנושא של הספר, הנושא את שמו ומתכתב, כפי שסיפר המחבר, עם ספר בשם "האל שהכזיב" מ-1950, שנכתב על ידי כמה אינטלקטואלים שתמכו במהפכה הקומוניסטית והתפכחו: "הספר שלי הוא על הקפיטליזם שהשתלט על חיינו ויצר מיסטיקה שהכל תלוי בך. אתה האל", וקרא: "חֻנַּכְנוּ לְהַאֲמִין שֶׁעָלֵינוּ לְהַאֲמִין / בְּעַצְמֵנוּ. / לֹא לְוַתֵּר עַל הַחֲלוֹם. / רְצִיָּה הָפְכָה לִהְיוֹת מֶדִיטַצְיָה, / שָׂפָה יוֹצֶרֶת מְצִיאוּת. / אֲנַחְנוּ הַשַּׁלִּיטִים שֶׁל חַיֵּינוּ. / אֲנַחְנוּ בּוֹרְאִים אֶת עוֹלָמֵנוּ. / וּכְשֶׁכָּל הַתַּרְמִיּוֹת / הִתְמוֹטְטוּ, / כְּשֶׁנּוֹתַרְנוּ חֲשׂוּפִים, / עֵירֻמִּים מִכָּל טְלָאֵי הַהוֹנָאוֹת / הָעַצְמִיּוֹת / הַשְּׁקוּפִים לְכָל־אֶחָד / מִלְּבַדֵּנוּ, / אָז, הִסְתַּבֵּר לָנוּ שֶׁהִכְזַבְנוּ. / אִם אַתָּה רִבּוֹן עַל עוֹלָמְךָ, / וְאַתָּה אִימְפּוֹטֶנְט מִסְכֵּן שֶׁכָּל הַיּוֹם / רַק מֵבִיא בַּיָּד, / אָז הָאֵל שֶׁהִכְזִיב / הוּא אַתָּה" (עמ' 38). שיר נפלא זה לא נכתב על ידי משורר שרוצה שספרו יהיה מינורי. זה שיר מז'ורי, וגם אין בו שום דבר מצחיק. ההבדל המרכזי בינו לבין שירי המחאה של קודמיו הוא שבמקרה שלפנינו המשורר מאשים את האדם על חדלונו, לא את חברות כוח האדם ולא את הבנקים והממשלה.
כאן בעצם טמונה הבעיה המרכזית של הספר בעיצוב דמותו של אותו אדם כושל ובבשורה שהוא נושא עמו, אך נחזור עתה להשקה. שחקן התיאטרון יוסי צברי, אומר שהוא לא מסכים עם דבריהם של דהן וגרוסמן, מספר על יסודות המחאה שמצא בספר והתקנא בהם, וכן על החתירה לדיוק באמירה השירית שכן זיהה בו. צברי, שמוצא משפחתו בתימן, מספר על השיר "חביב זכריה" ("זכריה אהובי") שהוא מבצע במופע שלו, שהוא "שיר שהמשורר כתב לעצמו, ואמרתי לעצמי כמה פוסטמודרניסטי הבן אדם יכול להיות". דבריו מתקשרים אל שיר מז'ורי נוסף של שמואלי, "האמת על פוסט־מודרניזם", המתחיל כך: "הַפּוֹסְט־מוֹדֶרְנִיזְם מֵת. / הוּא לֹא עוֹלֶה בְּקָנֶה אֶחָד / עִם תְּחוּשַׁת הַמְּסֻיָּמוּת / הַפְּנִימִית / שֶׁל כָּל אָדָם. / הוּא לֹא עוֹנֶה עַל הַצֹּרֶךְ הַפְּסִיכוֹלוֹגִי / שֶׁל בְּנֵי־הָאָדָם / בְּנָרָטִיב, / סִפּוּר, / עִקָּרוֹן מְאַרְגֵּן. / הוּא מְיַצֵּר רַק אֻמְלָלוּת" (עמ' 63).
תחושת המסוימות של כל אדם היא בדיוק הבעיה המובנית בספר הזה. אל מי מכוון שמואלי את דבריו בשיר הנושא של הספר? מיהו אותו "אתה" אליו הוא פונה? אתה זה הוא, לא רק החברה שבה הוא מתבונן כאמן אלא גם האמן עצמו שהחברה מתבוננת בו, המשורר או הסופר שנועל "נעלי זמש חומות נמוכות" לעומת "ילדי הבורגנים של הצופים" שנעלו בתיכון נעלי "דוקטור מרטינס" ואחר כך הפכו ל"עורכי־דין, הרבה מאוד עורכי־דין" (עמ' 15-14, מהשיר "דוקטור מרטינס").
המבט המשוררי של שמואלי חד ונוקב וביקורתי כלפי חוץ, לוקה בשוביניזם כלפי נשים שהוא רוצה לזיין ורואה בהן תחילה גוף ואחר כך מחשבה (ובהקשר הזה ראו את קווי המתאר של דמות האהובה של יהושע, סינתיה, ברומאן שלו), אך הוא חסר מבט פנימי מקורי שהוא מקור להעמקה של היצירה. בגילוי לב הוא כותב על כך בשיר החשוב "אחד" ובשירים נוספים: "אֵין לִי אֶת הַכֹּחַ לְהִלָּחֵם בְּכֻלְּכֶם. / אַתֶּם צְרִיכִים מַנְהִיגִים, אֵין לִי כֹּחַ לִהְיוֹת הַמַּנְהִיג שֶׁלָּכֶם… אֲנִי צָרִיךְ לַעֲבֹד, לְהִתְפַּרְנֵס" (עמ' 54).
ובכן, לפנינו משורר־נביא שמצהיר על אימפוטנתיות רוחנית ומוסרות בורגניים, וכשהוא נשאל על ידי מישהי בקהל "אז היכן אתה מוצא את הנחמה בכל זה?" הוא משיב: "בשירה, השירה היא הנחמה, חוץ מאהבה, השירה יכולה להתמודד עם האבסורד". אלא ש"השירה" לא יכולה להיות בשורה משמעותית של משורר־נביא כלפי החברה, צריך משהו מעבר לכך שייתן משמעות לקיום האנושי.
היד הנעלמה בתוך בובת הגרב / שלמה בן־בסה עיתון 77 • 15.11.2015
בספר שיריו הראשון האל שהכזיב הוא אתה ממשיך אלי שמואלי במגמה שאפיינה את
אישוליים, ספר הפרוזה המצוין פרי עטו (פרדס 2015). כתיבה ניהיליסטית, מודעת לחוסר הישע, לריקנות, העליבות וחוסר התכליתיות האוחזים בחייו המודרניים של האדם בכלל והאמן בפרט. גם כאן נושאים כמו פנטזיות מיניות שאינן נושאות מימוש ופורקן, הרגשות דחייה, הליכה בשוליים נגד הזרם המרכזי מובילים כתיבה ישרה, ברורה וחסרת רחמים, המכה ברצף של פולסים חשמליים בבשרו של הקורא השבע, בעל שביעות הרצון העצמית המזויפת. הדימוי המיוחד של שקית המתנה כחפץ חשוד אופייני מאוד לעולם הדימויים המקורי של אלי שמואלי, שספרו זרוע במטפורות מסוג זה (למשל, "הפנים שלה נראו כמו שכר מינימום", 186), המעניקות לו גושפנקא של סופר אמיתי כבר ברומן הביכורים שלו, שזכה אגב בפרס לספרי ביכורים מטעם משרד התרבות והספורט.
השיר 'האל שהכזיב הוא אתה' שעל שמו נקרא הספר, מציב מראה מדויקת מול אותו קורא, וזו מטילה עליו, וכמובן גם על הכותב, את מלוא האחריות לפסיביות הקיומית ולבחירה העצלה והקלה בהתנהלות המובסת:
"כשנותרנו חשופים,/ עירומים מכל טלאי ההונאות/ העצמיות/ השקופים לכל־אחד/ מלבדנו,/ אז, הסתבר לנו שהכזבנו./ אם אתה ריבון של עולמך, ואתה אימפוטנט מסכן שכל היום/ רק מביא ביד,/ אז האל שהכזיב/ הוא אתה."
שמואלי תולה ביצר ההישרדות את האשמה המרכזית בדחיפת האדם למימוש חיים מזויפים במקום חיים יצריים, מלאים ומסופקים. האדם מתכופף, מתאים את עצמו לסביבה, פועל אוטומטית, ממלא את רצונות האחרים כדי להבטיח את קיומו הפיזי; כי אם לא ימלא את חלקו בפסיפס העבדות המודרנית, מישהו אחר ייקח מיד את מקומו, בטבעיות אכזרית, בלי שמאן דהו יתקומם:
"בכל רגע יכול לבוא מישהו/ ולהחליף אותך./מישהו יכול לבוא ולהחליף אותך./ זאת לא בעיה…. אתה הרי היד הנעלמה/ בתוך בובת הגרב./ תבוא יד אחרת. איש לא ידע…. את התפקיד שלך יכול למלא כל אחד./ יבוא, יקבל חפיפה, ילמד קצת,/ יכנס אל הגרב, ויעשה קולות מסוף הגרון-/ אני עובד חרוץ וידען./ אני בובת ֵעֹובד מגולח ]….[ יפטרו אותך, תישאר יד לבנה/ כמו תולעת/ שאף פעם לא היתה מחוץ לאדמה… תגלגל לרעב, לבדידות, ואז תחפש/ גרב חדש".
גם שקיעה בשיגעון או באפתיות, ליתר דיוק, כפי שמשתמע מהשיר הבא כפתרון הולם להתגברות על סחי החיים אינה אפשרית, כי כאמור צריך לשרוד, למלא את המשבצת שהועידו לך בתוך הרקמה האנושית המורכבת:
"לא נותנים לבנאדם להיות משוגע/ להתכווץ על המיטה/ ולבהות/ בקיר שלפניו/ לנטוש את העולם הזה/ ואת עצמו… כל הזמן בועטים בבנאדם, מטלטלים אותו, מנערים מהמיטה, מגלגלים מהשמיכה".
החברה המודרנית זקוקה לסוכנים מועילים, המגויסים לצורך משיכה חלקה של החבל הגורר מטה את הפרגוד: המסך המכסה את החרדות הקיומיות של האדם תוך כדי הצגת בידור זול בקדמת הבמה. הספרות הרגילה והעמוקה עשויה לעורר מחשבות טורדניות ובלתי פרודוקטיביות, ולעומתה "ספרות טלוויזיה היא רבת־מכר… היא הופכת את הקורא לצופה… האנשים שקועים בחרדות ובספקות העצמיים./ בצפייה הם מחפשים שכחה עצמית/ דרך חלומות של אחרים, כדי לקבל הפוגה מזה. מעצמם./ מהאלמוניות,
מהבדידות".
אלי שמואלי אינו פורץ דרך. שירתו אינה מתוחכמת ואינה עשויה רבדים על רבדים.
למרות זאת היא מצליחה להעמיד מולנו תמונה מדויקת עד כאב, תמונה שאינה מעיזה בחיי היום יום להתגלות במלוא כיעורה. היא מוכיחה לנו עד כמה אנו מוותרים לעצמנו ומאפשרים לחיים לחלוף על פנינו, כמו כלום.
אלי שמואלי | Eli Shmueli 