כתב העת לשירה "סלון הדחויים", גיליון ד', אוקטובר 2019

מהי שירה הומניסטית?

המאמר פורסם לראשונה כדבר העורך, בגיליון "שירה הומניסטית" בכתב העת סלון הדחויים (Salon des Refusés)

הדבר הראשון לומר על שירה הומניסטית, הוא שהיא לא קיימת. אין כיום מונח כזה. הוא לא מציין דבר. המונח נוצר מתוך האבחנה, שלאורך דורות לא מעטים מתקיים סגנון שירה מסויים, שלא זוהה עד היום כזרם בעל תנועה מובחנת העומדת בפני עצמה. כשמומחי שירה מביטים בשיר, שהוא למעשה אינו אלא שירה הומניסטית, הם מוכנים להכיר בו כשיר רק אם יש בו איכויות שכלל אינן נוגעות להיותו שירה הומניסטית. את האיכויות ההופכות אותו לשירה הומניסטית הם רואים כדבר מה שיש למחול עליו, ואם יש בטקסט רק אותן, הוא אינו מוכר כשיר, או לא כ"שיר טוב".

לכל מי שנחשף באופן קבוע לשירה ישנן תבניות בהכרתו, ל"מהו שיר", ולשירה ההומניסטית אין תבנית. היא לא זוהתה מעולם כדבר העומד בפני עצמו בתוך השירה. לתבניות הכרתיות המשמשות אותנו לזהות דברים כשייכים לסוג, אפשר לקרוא תבניות גשטלט (פסיכולוג קוגניטיבי היה מעדיף להשתמש במונח "סכמה", אך המילה גשטלט, על הקונוטציות שלה, תהיה שימושית יותר בהקשר הנוכחי). לשירה ההומניסטית, אין, ומעולם לא היתה, תבנית גשטלט. דוגמה מאלפת אפשר למצוא בהזמנה לאירוע שירה, שבו השתתף אחד מהקולות הברורים של השירה ההומניסטית כיום, שמופיע גם בגיליון הנוכחי. ההזמנה ציינה קרוב לעשרה משוררים ומשוררות, ששמותיהם הופיעו כשהם מקובצים לקבוצות מתחת לכותרות המציגות את אופי השירה שלהם. ואילו המשורר המדובר, הופיע כשם צף, ללא כותרת מעליו. לדבר שהוא עושה, לא מצאו כותבי ההזמנה שם.

כיצד נוצרת תבנית גשטלט חדשה בהכרה? היא לא נוצרת מהסבר. המוח שלנו, בנוי לבצע תהליכי הפשטה. זאת תכונה של מוחות שנוצרת ממבנה מערכת העצבים, תכונה שכולנו נושאים אותה: היכולת לבצע הפשטה מדוגמאות. באופן ספונטני לגמרי וללא הנחיה, הצגת דוגמאות רבות של סוג, גורמת לנו להתחיל לבנות באופן לא מודע, מעין גשטלט. תבנית-זיהוי. ההכרה מחלצת בעצמה וללא מודעות, את המשותף לדוגמאות. מטרת הגיליון הנוכחי הייתה, להביא רצף של שירים השייכים לשירה ההומניסטית, כדי שקריאה בו כריכה-אל-כריכה, תאפשר לקוראים ולקוראות ליצור אצלם, לראשונה, תבנית גשטלט חדשה – יכולת להבחין בשירה ההומניסטית.

אין טעם לנסות לאתר את סוגי השירה האחרים ולתת להם שמות, רק במטרה לבדל את השירה ההומניסטית מהם כדי להראות שהיא באמת קיימת (טקסונומיה של שירה היא מלאכה מסוכנת, שיש להידרש לה רק במקרה של פיקוח נפש, כמו כאן). קרוב לוודאי שבכל אדם, תבניות הגשטלט עבור סוגי שירה (ה"שבלונות" אותן האדם יניח על טקסט, כדי להחליט עבור עצמו – האם זה שיר? האם זה שיר טוב?), מעט שונות, ואולי שונות לגמרי. אבל, אפשר להציג כמה איכויות שיש בשירה מסוגים שונים, ושנמצאות בתבניות אותן קוראי שירה מחפשים כשהם שואלים את עצמם שאלות אודות שירים. מול האיכויות המוכרות האלה, אפשר יהיה להציג את איכויות השירה ההומניסטית. כך יתברר ששירה הומניסטית היא דבר ממשי, ומובחן, גם אם טרם נוצרה עבורה תבנית גשטלט ולא ניתן לה שם. היא מפוזרת בין דורות ומקומות, תמיד חומקת לתוך גבולות הלגיטימציה רק בזכות דבר מה שלא נוגע אליה ישירות – למשל מאפיין טפילי שדבק בה ושאיפשר לה לקבל הכרה כשירה וכשירה טובה, בזכותו ולא בזכותה, או בגלל שהתוכן של השיר קרץ למישהו, או הודות להסתמכות על סמכות ("אם המשורר הזה חשוב, הוא טוב, ואם הוא טוב, כל מה שכתב הוא טוב, ולכן גם השיר הזה שלו טוב"). חלק מהאיכויות שיצוינו לגבי סוגים אחרים של שירה, אינן באמת איכויות של שירה, אלא, של התחזות. אבל גם איכויות התחזות מוכרות כיום כשירה (הן מוכרות ככאלה מסיבות היסטוריות, שנוגעות לאופן בו נחלצה השירה מתקופת הדיכאון שלה, שהחלה בשנות השמונים של המאה ה-20 כשהקהל נטש את השירה, ושנמשכה עד לתחילת שנות האלפיים, אז ניסתה השירה להיחלץ מהדיכאון בכמה דרכים, כולל בפיתוח איכויות של התחזות). לכן הכרחי להתייחס גם אליהן כדי לסמן בהצבעה את השירה ההומניסטית. את המילה "איכויות" אפשר להבין גם כתכונות, מאפיינים, "מוטיבים סגנוניים" (אבל לא כהגדרה).

איכויות שירה שכן נמצאות כיום בתבניות גשטלט קיימות לשירה, הן חריזה; משקל או מקצב; שימוש בדימויים; שימוש חריג בשפה (ובכלל זה ניאולוגיזם – המצאת מילים); שפה מלאכותית (המדובר בהתנסחויות שברור מקריאתן שעברו אינספור שכתובים עד שלא נותר בהן דבר ספונטני או אותנטי אחד, ועצם הדישה השקדנית, מוערך. זאת כמובן אחת מאיכויות ההתחזות); סימבוליזם; ושימוש בהרמזים (הרמז הוא ציון טקסט קנוני בתוך טקסט מודרני, שמכניס עולם משמעויות שלם מתוך הטקסט הקנוני אל העכשווי במילה או שתיים בלבד. בשולי הדברים יצוין, ששימוש בהרמז דורש תרבות שיש לה קנון. הרמז לקנון שאינו קיים בתרבות עצמה, הוא לעיתים קרובות אחד מסוגי ההתחזות, אם נועד לשוות לטקסט את המראה המצופה משיר לפי תבנית הגשטלט). עוד איכות שקיימת כיום בשירה, היא הקידוד (ההתחזות השכיחה ביותר). קידוד הוא מצב בו הכותב נבוך במה שיש לו לומר, משום שהוא סבור שהדבר אינו ייחודי מספיק כדי להיחשב שירה או כי החוויה האישית עצמה מביכה אותו (נניח, הוא השליך לפח את האוכל שאמו הכינה לו), והוא מחליף את המילים המתארות את מה שבאמת הרגיש או ראה, במילים אחרות. ללא מפתח מילים שיתרגם את המונחים שבהם השתמש הכותב למונחים האמיתיים, אין איש על פני האדמה שיוכל להבין מה נכתב שם (כחלק ממאמץ ההתחזות, נהוג לכנות קידוד "סימבוליזם". זה כמובן חסר שחר, משום שסימבוליזם נוצר כשיש למילים ולמשפטים שתי שכבות משמעות ששתיהן גלויות לעין, והקורא רואה במו עיניו איך רמת משמעות אחת מייצרת משמעות חלופית שלמה, או, במובן הפילוסופי, השארל-בודלריאני, כשהמילים מתייחסות לעולם והעולם עצמו מסמל אידאות. קידוד לעומת זאת, יוצר שירה סוליפסיסטית [סוליפסיזם הוא מונח מפילוסופיה של ההכרה המתאר את הרעיון שהעולם הוא אשליה ושקיים רק דבר אחד – אתה, והשאר הוא דימיון שלך. ביישום לשירה, הכוונה היא לשירה שיש לה משמעות רק בהכרתו של אדם אחד – זה שכתב אותה. שירה סוליפסיסטית לא נוצרת רק מקידוד, כמובן, וחלקה אינו התחזות]).

איכויות ייחודיות לשירה ההומניסטית לעומת זאת, הן האיכויות הבאות: היא קונקרטית, אך מתוך תיאור של הקונקרטי, נוצר המופשט, ובזכות כך, גם האוניברסלי; שירה הומניסטית היא גלויה, ומובנת לגמרי, אין בה קידוד או הסתרה; היא עשויה להיות לעיתים דלה בדימויים, אבל זה קורה בעיקר משום שהיא שירה מטונימית (מטונימיה היא ביטוי מצב נפשי פנימי דרך תיאור הסביבה), כך שלמעשה שירה הומיניסטית אינה באמת דלה בדימויים, כי המציאות כולה משמשת לה דימוי למצב הנפש, כ"דימוי ישיר", ללא המילה "כמו". בניגוד לעמימות ולהסתרה שכל-כך שכיחים היום, בשירה הומניסטית נוצרת התחושה שמתוך הקונקרטי של האדם היחיד, זה שכתב, נוצר המופשט, האוניברסלי, משהו שמרגישים גם הכותב וגם ה"כל אדם". רוב השירים בעולם לכודים באחד משני העולמות, הם מופשטים לגמרי או קונקרטיים לגמרי. שירים הומניסטיים מדברים על הקונקרטי ללא מאמץ מכוון להפשטה, ובכל זאת, מתוך הקונקרטי נוצר המופשט (זאת עשויה להיות תופעה לא מוסברת. מה שמכונה בתחום המטאפיסיקה, "תופעת אימרג'נס". כשאי-אפשר להסביר תופעה בסך רכיביה).

אבל האיכות הבולטת ביותר של שירה הומניסטית היא האיכות הבאה: היא ממוקדת ב"מה" ולא ב"איך". לעיתים היא תיקרא שירה נפשית, וזה יהיה מדויק בעליל. למעשה, היא מעין כלי מחקר. בניסוח אידאליסטי, שאולי מתאר שאיפה יותר מאשר מציאות, שירה הומניסטית חושפת דברים בנפש, ששום אמצעי תקשורת או הרהור אנושיים אחרים לא יכולים לחשוף. היא חושפת אמת אנושית קטנה חדשה, שטרם נאמרה. בעיקר, ובמיוחד, היא מספרת על אמיתות אנושיות שאינן סוליפסיסטיות, אלא מוכרות כמעט לכל אדם, וכולנו לא מעזים או לא מסוגלים לומר אותן לעצמנו, ולו משום שלא היו הכלים לכך, עד שבאה השירה וסיפרה זאת עבורנו. משהו לפחות, מן האמת שנחשפת בה, אפילו משהו זערורי, ייחשף בה לראשונה. הראשוניות היא כמעט הכרחית. אם אמת כלשהי, או חוויה אנושית כלשהי, נאמרה וסופרה באינספור דרכים, אין צורך בשירה הומניסטית כדי לחשוף אותה. שירה אחרת תוכל לעסוק בה, ואז, התוכן עצמו, כלומר ה"מה", לא יהיה העיקר, אלא ה"איך" (כי ה"מה" טריוויאלי, הוא כבר מוכר ונחשף, שום דבר בו לא משמעותי למעט מהיבטים נרקסיסטיים – שזה קרה דווקא לאדם שכתב). לעיתים הציפייה לאמת חדשה, ולו זעירה, מנוסחת כציפייה לתובנה. החידוש לא בהכרח יהיה תובנה, זאת עשויה להיות מודעות ותו לא, שתמיד הורגשה אצל הקוראים אבל מעולם לא סופרה, וששום דבר חוץ משירה לא יכול היה לנסח אותה עבורנו, ואם משהו הצליח ללכוד אותה, הרי הוא שירה.

האיכות האחרונה של שירה הומניסטית, והבלתי מהותית לה, היא הימנעות מחריזה (אם כי, הדבר רחוק מלהיות מאפיין הכרחי, יש גם שירה הומניסטית בחריזה). יש לכך סיבה משוערת, שהיא סיבה ספציפית מאוד. כדי לעמוד עליה, יש צורך להעלות השערה סבירה למדי לגבי המוטיבציה להשתמש מלכתחילה בחריזה בשירה. חשוב להבין למה פועלת החריזה כפי שהיא פועלת, עלינו, בני האדם, ומכך נוכל לשער למה שירה הומניסטית בדרך כלל תימנע ממנה. חריזה פואטית, בשונה מחריזה בספר ילדים או בברכת פרידה מדליה מנהלת מחלקת הכספים, כשהיא טובה, היא מצב בו יש התלכדות בין הסמנטיקה (המשמעות) והמורפולוגיה (הצורה) של מילים. בשיר, זה ייראה כאילו אירע מקרה בשפה בו מילים שהן קשורות סמנטית דרך משפטים, גם קשורות מורפולוגית. אל הקשר הזה, בין העולם לשפה שמתארת אותו, יש לנו נטיה להתייחס כאל: אמת. להכרה שלנו יש חולשה לחריזה פואטית שמבלבלת אותה לרגע וגורמת לה לקבל את הנאמר (היופי המהפנט של חריזה מעולה, פועל עלינו כמו כל יופי). ולכן, בין היתר, חריזה פואטית היא גם, בפשטות, אמצעי רטורי לשכנוע. חריזה טובה מאוד, שבה יש קשר סמנטי עמום בין המילים הדומות ולא קשר קלוש (וללא הכנסת תחביר מאולץ כדי "להביא את המילה המתחרזת לסוף השורה"), עוקפת את החשיבה הביקורתית שלנו. קמפיינים פוליטיים ופרסומות מנסים ללא הרף לנצל את החולשה הזאת של ההכרה, שבגללה היא נוטה להפנים דבר כאמת רק משום שניתן בחריזה. ואילו הכותבת של השירה ההומניסטית, רוצה להשיג את הדבר ההפוך בדיוק. היא רוצה שהקורא יאמין לה לגבי אמת אנושית קטנה, לא בזכות היפנוט מיופי, ולא עם תעלול רטורי שההכרה האנושית לא יכולה לעמוד בפניו, אלא כי הקורא גילה את האמיתות של זה בעצמו. בתוכו. לכן, ועל אף שלא מדובר במאפיין הכרחי בשום צורה, אפשר לומר שהיעדר חריזה הוא אחת מהאיכויות של שירה הומניסטית. זאת לא מרדנות לשמה, ולא חוסר כישרון. זהו אמצעי אנטי-רטורי. מבט ישיר לעיניים (והרבה מהכותבים את השירה ההומניסטית, משתמשים בחריזה כשזה לרוחם).

במאמר המערכת של גיליון 8 של כתב העת "גרנטה" שיצא בארה"ב בשנת 1983, ניסה מבקר בשם ביל בופורד למצוא שם למה שמשוררים כמו ריימונד קרבר וצ'רלס בוקובסקי עשו, וכינה זאת dirty realism . מאוחר יותר, שירים בוטים יותר, שאפשר בקלות לשייך לשירה הומניסטית, כונו לפעמים trash poetry. כשקוראים את השירה שאותם ניסיונות שיום ניסו ללכוד, מגלים שהיא למעשה, חלק מהשירה ההומניסטית. שני השמות לא תפסו, והם מוכרים למעטים בלבד. הניסיונות ההם לסימון בהצבעה כשלו, בגלל התמקדות בהיעדר השאיפה לאסתטיות בשירה הזאת (רהיטים של משפחה שפונתה מביתה מונחים על המדרכה, בדידות קיומית, או פצעים מוגלתיים על זרועות של נרקומניות, יכולים להופיע בשירה כזאת, למשל). זאת היתה התמקדות מוגזמת. שירה כזאת לא נרתעת מלכלוך, אך היא אינה מלוכלכת בהכרח. הנטיה הכללית יותר בה, שהלכלוך הוא רק מקרה פרטי שלה, היא הנטיה למונדניות (מונדני, הוא מילולית מצרפתית "עולמי" במובן "ארצי", כשהכוונה היא ליום-יומי). המונדניות הובנה באופן שממוקד רק בזוהמה, אולי בגלל שהזוהמה בלטה יותר לאנשי שירה השייכים לדור שמזהה בין שירה ואסתטיות, או שאיפה ל"יופי". וכך הניסיונות ללכוד את השירה הזאת, שמזהה את מושג היופי עם מושג האמת, ולא רק עם האסתטי, פספסו את מרביתה והיא המשיכה להיות לא מזוהה.

לא היה קל לאתר את השירים עבור הגיליון המוצג לפניכם. בגלל היעדר תבנית גשטלט קיימת לשירה הזו, כלומר, היעדר תבנית שתגרום לעורכים לזהות אותה כשירה העומדת בפני עצמה, כותבים קיבלו את המסר לאורך שנים (מאז שיצאה השירה מתקופת הדיכאון שלה אל תקופת ההתחזות שלה, בראשית שנות האלפיים), שאם הם רוצים להתקבל, עליהם לכתוב עם איכויות של תבניות גשטלט קיימות, שהוזכרו כאן (הרמז, יצירתיות שפתית, מלאכותיות שפתית). כותבים גנזו את השירה ההומניסטית שלהם, או, חמור יותר, שינו את אופן הכתיבה שלהם, כדי להתקבל. לכן כותבי שירה הומניסטית כיום, הם טיפוסים אמיצים, ונדירים. לעיתים ביקשתי מכותבים לשלוח שירים שגנזו, כדי להגיע אל השירה ההומניסטית. לפעמים פניתי באופן אישי לכותבים שאני רואה בהם משוררים הומניסטיים, כדי שלקורא תהיה אפשרות לקרוא כמה שיותר דוגמאות ולבצע את ההליך ההפשטה.

הגיליון אינו הומוגני ומכיל גם שירים שכותב שורות אלה דווקא לא ישייך אותם לשירה ההומניסטית, אבל רוב השירים בהחלט כן, ואולי בהופעת שירים מעט שונים משירה הומניסטית, יש גם יתרון, אולי זה יאפשר לקוראת לערוך השוואה (הגיוון, מצויין וחשוב בכל כתב עת לשירה, אבל כפי שהוסבר, בגיליון הזה המטרה היתה לאפשר לקוראת ליצור תבנית גשטלט דרך חשיפה לדוגמאות לסוג, ובמצב כזה, גיוון רב מדי מונע מההכרה ליצור גשטלט חדש – נסו למצוא את המשותף לדג זהב ולמשאית גרר, למשל. לבסוף תצליחו, אבל זה ידרוש מאמץ מודע. לבניית גשטלט דרושות דוגמאות עם דימיון סביר ביניהן וגיוון סביר, בלי לחרוג מדי לאף כיוון).

למה "שירה הומניסטית"? זהו שם שנשמע כללי מדי. יש שיטענו שכל השירה הקיימת היא הומניסטית, כך שהשם טאוטולוגי (כלומר שהמילים "שירה" ו"הומניסטית" מציינים את אותו הדבר עצמו, או לפחות מושגים עם חפיפה סמנטית כמעט מלאה ביניהם), או שהשם "שירה הומניסטית" כבר מציין משהו מבחינתם, אולי שירה על הזדהות עם נדכאים ועם מטרות שיש סוכנויות או"ם שקרויות על שמן. את ההסבר לבחירת השם ניתן למצוא במאמר שפורסם בעיתון "הארץ" בשנת 2016, עם זכייתו של בוב דילן בנובל לספרות. בקצרה, הספרות, והשירה בתוכה, נוצרה מן המיתולוגיה, כשבמרוצת הדורות, הוחלפו האלים שבסיפורים בבני אדם. כך, תכונות מסויימות של סיפורים על אלים המשיכו להשתמר בספרות, כולל בשירה. את פרפורי הזימים של האב הקדמון של הספרות, המיתולוגיה, אפשר לשמוע בספרות עד היום: לעיתים קרובות מייחסים לשירה, ולספרות בכלל, קדושה, כולל לאופן כתיבתה; לעיתים קרובות מהדרים אותה, כפי שמהדרים מקדש; ובעיקר, יש דחף אנושי מובן, להכניס בה משהו נצחי, על-זמני, שגם הוא תכונה של המיתולוגיה. אין פגם בשירה אלילית, פגאנית. היא יכולה להיות נהדרת. אבל, הכושר שלה לספר אודות בני אדם, מוגבל על ידי ההשתדלות שלה להצדיק את המורשת הפגאנית שלה. וכך, אם כל השירה הופכת לפגאנית, לבני אדם בתפקידם כבני אדם ולא כישויות מיתולוגיות, לא נותרת שירה. אלא שבני האדם זקוקים לשירה – שירה אודותיהם, יצורים בני-חלוף מגולגלים בעפר ובזיעה, שמחכים בתור ולא מוצאים עבודה ומפספסים את האוטובוס ולא נתקלים ברחוב במשך שלושה שבועות בפרצוף מוכר. הם זקוקים לה כדי לשרוד עוד שעה. כותב שורות אלה מאמין שכל אחד מהם זקוק לשירה. לא כ"השכלה" אלא כאנטידוט לרעל היחיד שגורם ל-100% תמותה, כלומר, החיים. שירה הומניסטית קרויה כך, בהנגדה לשירה פגאנית, אלילית, כי היא על בני אדם ונועדה לבני האדם. כל שם אחר יתאים. אפשר לקרוא לה שירה מונדנית או שירת היום-יום, או שירת קרוסלות, לצורך העניין. המהותי הוא שתהיה התוודעות לתבנית של השירה הזאת, שייווצר אצל אנשי הדור הזה הגשטלט שלה, שיאפשר זיהוי שלה, והכרה בה, כדי שהיא תעמוד בזכות עצמה – ולא כי במקרה נשאה תוכן מבוקש או איכויות של שירה אחרת – ותופץ. כי כותבים כותבים אותה, וקוראים זקוקים לה. ולשניהם מגיע לשרוד עוד שעה.

שירים שחשב עליהם הכותב בזמן שכתב

"אינני רוצה אלא יד, / יד פצועה, אם אפשר. / אינני רוצה אלא יד, / ולו תמורת אלף לילות בלי יצוע. // זו תהיה חבצלת חיוורת של סיד, / זו תהיה יונה קשורה ללבי, / זה יהיה השומר שבליל שוטטות / יאסור כליל על הכניסה לירח". פדריקו גרסיה לורקה (בתרגום רמי סערי).

"מנגד נעורים דמונים אכזרים, / גודשים את המרחב כבדים כלבלרים, / טופחים בכנפיהם על תריס ועל כרכב; ונוכח אור סתור-רוח של פנס רחוב / נדלקת הפריצות, בוערת להכלים", שארל בודלר (בתרגום דורי מנור).

"יִשן אדם / ואל תקום / יש יותר מדי / דם ביקום / יש יותר מדי / יקום בדם / ופחות מדי / שינה באדם // יִשן אדם / ואל תיעור / יש יותר מדי / דם באור / יש יותר מדי / אור בדם / ופחות מדי / חושך באדם". דוד אבידן.

"ראיתי עב קטנה ככף יד איש / וידעתי כי את הגשם שאני מרגיש / עוד לא הצלחתי לספר לאיש. // ראיתי עלה אשר נופל. / הזמן קצר. אני איני קובל". נתן זך.