חכמת הלוזר / אריק גלסנר ידיעות אחרונות • 27.11.2015
'אישוליים' של אלי שמואלי הוא ספרות במיטבה. רומן חי וצורב על גבריות פצועה
פרדס, 286 עמ'
נסו לא להחמיץ את הספר הצורב והחזק הזה. זו ספרות. כך זה נראה. חי ובוטה וכואב ומתנועע ושוב חי. רומן שהוא נצר לשושלת העברית הגדולה של גבריות שרוטה – אולי התופעה המובהקת ביותר במסורת הספרותית שלנו – ששלושת קודקודיה הם ברנר, חנוך לוין ויעקב שבתאי (בשוליה ברדיצ'בסקי, שופמן, גנסין; ועוד יותר בפריפריה: יזהר, שדה, עוז, קנז ועוד). זו מסורת של גברים שמרגישים לא אהובים על המין הנשי – "גבר לא אהוב אחד ושמו גבר'ל", כתב לוין; "ריח רע עולה מפי, לאישה לא נשקתי מימיי", על פי ברנר – ומעניין מדוע התרבות שלנו הוציאה מתוכה גדולי ספרות שזו חוויית התשתית שלהם. תרמו לכך כנראה דיכוי הגוף הגברי בתרבות הגלותית, ומצד שני גם ההפך, הערצת הגוף הגברי הלוחם בתרבות העברית החדשה (לכן מצבו של הגבר היהודי בתרבות העברית מסובך יותר מעמיתו בתרבות היהודית אמריקאית, כמו פורטנוי של פיליפ רות, למשל).
גיבור 'אישוליים', ספרו הראשון של אלי שמואלי, הוא יהושוע. צעיר ירושלמי חסר אמצעים שעובד עבודת דחק בדואר, שם הוצב על ידי חברת כוח אדם. יהושוע נפלט מהצבא ואחר כך הפסיק את לימודי הפילוסופיה שלו וחי במחסן ירושלמי עלוב. הוא בתול שנטרף מתשוקה אך לא מצליח לשכב עם בחורה. הוא לא מספיק אטרקטיבי להרגשתו, לא מספיק מוצלח, לא מספיק נורמלי. יש כאן תיאורים עזים ביותר של התשוקה הגברית הלא־נמלאת, של העולם השטני שבו יש כאלה שזוכים ויש כאלה שלא זוכים בתענוג הבסיסי כביכול של המין. עולם שבו נוסע יהושוע עד חיפה כדי להידחות על ידי בחורה שגם הוא אינו משתוקק אליה ביותר, שבו פורקן חלקי מושג באמצעות מפגש עם בחורה נכה שמוליכה אותו שולל, שבו הוא נוסע לסיני כדי להידחות על ידי תיירות מגניבות.
זירת החיפושים והתעייה והייאוש היא הזירה הירושלמית. זו עיר של עוני ועליבות, שמתוארים כאן באופן רב־רושם, גיהינום של כיעור שהבזקי יופי לא מושג מכתימים אותו פה ושם. עיר שהאופיום הלאומני ששואפים תושביה נועד לעזור להם לערפל מעט את המודעות לעליבותם. עיר שבה מלחמה היא התקווה היחידה של היהושוע־ים שלה לקצת תשומת לב נשית, כיוון שהגברים מצויים בחזית.
שמואלי מצליח לא ליפול בפח הממתין לספרות "דיכאונית" והוא פח הדריכה במקום. הגיבור שלו יודע וחוזר ונוכח לדעת שאין הרבה תקווה לצאת מהמצב שבו הוא נתון, אבל הסופר לא חובק ידיים לרגע. הוא מניע את העלילה ואת הגיבור במיומנות הלאה וקדימה וכך נוצרת דהירת פרוזה מיוחדת במינה – דהרה שמתארת היתקעות במקום אחד. הפעלתנות של העלילה תורמת גם להצלחה המיוחדת במינה בסוג כזה של כתיבה: היעדר תחושה של רחמים עצמיים, למרות שאלה כביכול הנושא של הרומן. לנטרול תחושת הרחמים העצמיים תורמת גם יכולת ההתבוננות של הגיבור (והסופר שעומד מאחוריו) בעליבותם של אנשים אחרים. הוא לא מביט רק פנימה. יש במבט שלו אכזריות וחמלה.
ועם זאת, יש ביהושוע גם צד לא סוציאלי, עניין שמבחין בינו לבין גיבוריו של ברנר, למשל, שיש להם סופר־אגו אימתני. מדי פעם, כמו אצל כמה מהכותבים במסורת הזו, מנסה יהושוע להבין מדוע המר כך גורלו. מה הופך אותו לשונה, לדחוי, למי שמצוי בצד המפסיד של החיים. האם זה משהו שקרה לו? האם זה משהו שטבוע בו עצמו? "ניסיתי להגיע לשורש העניין, להבין את הבדידות שלי. חיפשתי, בפשטות, סיבה. העדויות נגדי הלכו והצטברו". כמה הבלחות קצרות מהביוגרפיה שלו תורמות להסבר אפשרי (אמא דיכאונית), אבל הפתרון לא מוצע ברומן, ובעיניי טוב שכך (יש כמה הסברים אפשריים מתחום הנפש ומתחומים אחרים).
'אישוליים' מלכד בוטות בפיוט – פיוט חי, לא קישוטי, לא צעצועי. יהושוע כותב לעצמו רשמים בפנקס (אולי אף ברמז מודע לגיבור 'בחורף' של ברנר, שבפתיחה המפורסמת כותב: "עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ'חיי' – 'חיי' – במירכאות כפולות: עתיד והווה הלא אין לי; נשאר רק העבר"). אם לדלג מהגיבור הכותב אל הסופר הכותב את הגיבור, הרי ש'אישוליים' מדגים איך בידיו של כותב מוכשר, שנמנע מהתקרבנות ומדריכה במקום, הופך הכאב לחומר הגלם הספרותי החזק ביותר.
ואגב, אולי אין זה מקרה שהרומן הזה יצא בהוצאה קטנה יחסית. בזמן האחרון מצטברות העדויות על כך שכמה מהיצירות העבריות המעניינות ביותר של השנים האחרונות לא רואות אור בהוצאות המרכזיות והחשובות שלנו. 'אישוליים' (הוצאת פרדס) מצטרף ל'שיר של יום' של יובל יבנה (הוצאת כהל) ו'חזרה' של יואב בר־חיים (הוצאת עמדה) – ספרים טובים ממרבית הספרים העבריים שקראתי בשנים האחרונות, שיצאו שלושתם בהוצאות קטנות ולא זכו לחשיפה ראויה.
בדידותו של מקליד המיקודים / ירון אביטוב מקור ראשון • 15.11.2015
יהושוע דוהר על הלמברטה הוויולטית שלו, מהמחסן המעופש שבו הוא מתגורר בשיכון גיהינומי בשוליים של ירושלים. הוא נוסע אל ביתה של מי שהוא מחשיב שלא בצדק כחברתו, סינתיה, כדי להעניק לה את מתנת יום ההולדת שקנה לה באמצעות עוד צ'ק ללא כיסוי – טבעת פרחונית כמו מחשבותיו. קור של חורף ירושלמי צובט את פניה של סינתיה באדמומית של ניכור בשעה שהיא מקבלת אותו. היא נוטלת באי חשק מופגן את השקית עם המתנה, לא מציצה בה אפילו ומניחה אותה על הכורסה הפנויה "כמו מטען חבלה" (עמ' 265). יהושע נותר דרוך, "חיכיתי לפיצוץ שיבוא".
הדימוי המיוחד של שקית המתנה כחפץ חשוד אופייני מאוד לעולם הדימויים המקורי של אלי שמואלי, שספרו זרוע במטפורות מסוג זה (למשל, "הפנים שלה נראו כמו שכר מינימום", 186), המעניקות לו גושפנקא של סופר אמיתי כבר ברומן הביכורים שלו, שזכה אגב בפרס לספרי ביכורים מטעם משרד התרבות והספורט.
"האנטילופה מן המעגל החיצוני ביותר של העדר" (16); "האיש הבודד מן השיכונים" (27); "האיש הבודד ביותר בעולם" (157) – אלה הם מקצת ההגדרות שיהושוע מכנה בהן את עצמו מבלי לבקש רחמים מן הקורא. מדובר באנטי–גיבור באנטי–עיר שחי באי–שוליים בתוך עיר המרגישה כמו מרכז העולם. העיר ותושביה מתעלמים באופן מוחלט מיהושוע שהופך לשקוף כמו דמעה, מעין ישוע מקומי שעובר דרך ייסורים פרטית ויומיומית שרק פה ושם מבצבצים ממנה איים של נחמה.
מדובר ברומן מעין "דפוק וזרוק בירושלים", שכתוב כאילו אלי שמואלי למד דבר או שניים מצ'רלס בוקובסקי. זוהי ירושלים של מטה ללא כחל וסרק. שמואלי מיטיב לצבוע את החצרות האחוריות של העיר, מדרום לצפון ועד למרכז העיר. כל מי שהתהלך פעם בודד וכמה לחברה ברחובותיה הצדדיים של ירושלים; שחיפש פעם פינה להשתין במקום שבו נכתב באותיות מאירות עיניים "מקום קדוש, אסור להשתין"; כל מי שאוהב את ירושלים אבל מרגיש שנחתו עליה גם תשעה קבין של בדידות; כל מי שנסע באוטובוסים העמוסים לעייפה שלה ורצה להרגיש לרגע כמו הסופר יוסל בירשטיין שמלקט סיפורים כמו זרעונים, אבל לדאבונו חווה את פחד הפיצוץ של התחנה הבאה, או נמחץ כמעט למוות על ידי עדר נוסעים בשרני החוזר מהשוק עמוס בסלים שכל אחד מהם נראה כמו חבית נפט, ירגיש הזדהות מלאה עם יהושוע היודע להאיר את בדידותה של העיר ושל אנשיה בצבעים ספרותיים אקוורליים ותולה את התמונות הייחודיות שלו בתערוכה המשחירה מפיח של קרבורטורים.
אפטרשייב של שיממון
יהושוע עובד במיון של הדואר במשמרת השלישית של החיים, דהיינו בשעות הלילה, שהופכת אותו לבלתי נראה. הוא נורא עצוב, בעצם עגום, לא רק משום שעליו להקליד את המיקודים ולהשתעמם המחץ אלא משום שהכול מתעלמים ממנו, מעובדי הדואר ועד הנשים שמביטות בו "כמו שמציצים בפגר מכונית שעברה תאונה" (19). אפילו החוגגים של מרכז ירושלים המתיזים ספריי על כל העולם ובתו בערב יום העצמאות לא מוצאים לנכון למרוח אותו בספריי שלהם ומדלגים עליו, כמה מעליב.
לעבודה הוא מגיע באוטובוסים, שכל נסיעה בהם היא האנטי תזה לסיפורי האוטובוסים של בירשטיין. אצל בירשטיין נוצר תמיד קשר אנושי בין הנוסעים, אצל שמואלי הניכור רק מתחדד, למרות שהנוסעים נופלים זה על זה בעצירות החדות. יהושוע גולש באתרי היכרויות תחת הכינוי "אישוליים" ומייחל לפגישה מקרית שתפריח איזו תכלת, כדברי המשורר אלכסנדר פן, אבל צבעי חייו וצבעי העיר הם אפורים כשק, ואין שום תקווה לשום דבר מלבד עוד יום שיחזור על קודמו שיחזור על קודמיו.
יהושוע מקווה שחייו ישתנו לטובה כשהוא רוכש את הלמברטה עתיקת היומין שלו, שענתיקות כמוה לא מפרזלות אפילו ברחובות הוואנה, קובה, אבל היא הופכת אותו למושא של לעג, כמו העבודה בדואר, כמו הנעליים הבלויות שלו, כמו האפטרשייב של השיממון שנודף ממנו וגורם לנשים – ולא רק להן – להירתע ממנו. את רגשותיו, מחשבותיו ותסכוליו הוא מעלה על הכתב בסוג של פנקסנות לבלרית, שבה הוא מתחשבן עם חייו כדי להבין היכן טעה.
לאלי שמואלי יש טביעת עין לתאר בצורה נוגעת חולשות אנוש, לעצב דמויות בוקובסקאיות שהעליבות ניגרת מהן כמו שמן מכונות המשחיר את המדרכה. כמו הגיבור האנטילופי שלו, גם לאלי שמואלי יש קול פואטי שונה מהעדר הספרותי של ימינו. קריאה שטחית בספר תטעה לקטלג אותו בסוגת ספרי החיפוש האקזיסטנציאליסטי או החיפוש המיני. אכן יש בספר משהו מרוחו של פנחס שדה, אבל הסגנון והמהות שונים. יש בו אמנם הכמיהה של רווק שעוד לא נגאל מבתוליו, אבל הרבה יותר מכך יש בו כמיהה אדירה של הלא–שייך לאהבה, ובעיקר מהדהדת בו "כמו צרחה קבועה" (8) הבדידות. יהושוע הוא אולי הגיבור הכי בודד שקראתי בספרות העברית מזה שנים. קריאה נכונה של הספר עשויה לפתוח בעזרת מפתח הלב את לבו של הקורא הרגיש.
פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון א' כסלו תשע"ו, 13.11.2015
אלי שמואלי | Eli Shmueli 